אם יוצאים מגיעים למקומות מופלאים.
זה הדבר הראשון שעולה לי כשאני חושבת על FLOW.
כותרת של ספר של ד"ר סוס משנת 1990, ומשפט שמזכיר לי משהו שאני מאמינה בו מאוד:
כדי להגיע למקום אחר, צריך לפעמים פשוט לצאת, לצאת ולתת לדרך לקחת אותך. להתמסר.
אבל FLOW זה עוד המון דברים.
FLOW הוא הרגע הזה שבו אנחנו עושים משהו ושוקעים בו כל כך, שהזמן טס, והדבר שאנחנו עושים ואנחנו הופכים להיות אחד.
FLOW הוא מצב תודעתי.
הוא דרך להסתכל על החיים.
הוא האפשרות להאמין שגם כשאני לא מבינה לאן הדברים הולכים, או מרגישה תקועה,
אולי יש תנועה שמתרחשת מתחת לפני השטח.
עבורי FLOW הוא כל הדברים האלה ועוד.
הוא משהו לשאוף אליו, אבל לא יעד שצריך להגיע אליו.
הוא דרך הסתכלות. הוא חוויית חיים.
אלה המשקפיים שדרכם אני בוחרת להסתכל על העולם. בדרך כלל.
לא תמיד אני מצליחה.
ולכן FLOW הוא גם המקום שבו אני יכולה לדבר על כל הקלישאות האלה שאנחנו כבר מכירים.
"הכול לטובה."
"כשהתלמיד מוכן, המורה מגיע."
"אין טעויות, רק למידה."
משפטים ששמענו כל כך הרבה פעמים, עד שלפעמים קשה שלא לגלגל עיניים כשמישהו אומר אותם.
אבל אולי קלישאות לא נוצרו סתם.
אולי הן פשוט רעיונות שנאמרו כל כך הרבה פעמים כי יש בהם משהו.
רק שעד שלא חווים אותם על בשרנו, הם נשארים בדיוק מה שהם – קלישאות.
וזה מה שמעניין אותי. הרגע שבו רעיון פוגש את החיים.
הרגע שבו משפט ששמענו מיליון פעם פתאום מקבל משמעות חדשה, כי משהו קרה לנו.
כי לפעמים קורה משהו.
השטיח נמשך מתחת לרגליים.
דברים מתפרקים.
הלב נשבר.
ופתאום אנחנו מוצאים את עצמנו הולכים למקומות שבהם עוד לא צעדנו.
מחפשים.
שואלים.
מנסים להבין.
ואז, לפעמים, אנחנו מגלים שהמשפט המעצבן ההוא ששמענו מיליון פעם…
פתאום אומר לנו משהו.
ואם ל- Flow הזה היה פסקול, הוא כנראה היה נשמע ככה:
כי בסופו של דבר, החיים הם לא אוסף של תובנות יפות.
הם סיפורים.
הסיפור שלי.
הסיפורים של האנשים שאני מלווה.
של האנשים שסביבי.
רגעים קטנים וגדולים, שאלות, בחירות, פחדים, גילויים, נפילות, התחלות חדשות.
FLOW הוא המרחב שלי לסיפורים האלה.
מקום שבו אני מחברת בין רעיונות, קלישאות ותובנות לבין החיים עצמם.
לפעמים אני אכתוב על משהו שלמדתי.
לפעמים על משהו שאני עדיין לומדת.
לפעמים אספר סיפור.
לפעמים אשתף מחשבה שאין לי עליה תשובה.
ובעיקר, אני רוצה ליצור כאן מרחב שאפשר לעצור בו לרגע.
להרהר. להרגיש. לראות משהו מזווית קצת אחרת.
ואולי, לפעמים, גם לחוות את הרגע הזה שבו משהו בפנים מתחבר.
האסימון נופל.
זה ה-FLOW שלי.
ואם בא לכם, אתם מוזמנים להיכנס.
הכל ממש ממש בסדר שעת בוקר, מקס ואני צועדים בשכונה.השמש מאירה, הציפורים מצייצות, הכול בסדר.ממש ממש בסדר.אני מתיישבת על הספסל מחוץ למכולת השכונתית, תוקעת את האוזנייה בתוך האוזן ומציתה סיגריה.הכול ממש ממש בסדר.אני שולפת את הנייד מהכיס, נכנסת לספוטיפיי ומפעילה
נקודת מפנה בהמשך לפוסט "אז איפה היית כש…", ובעקבות המשפט הכה נדוש וכה מדויק – "לכי עם תחושת הבטן שלך", אני לא חושבת שהייתי מגיעה למקום שבו אני נמצאת היום, לתהליך כה משמעותי, אם לא המשמעותי ביותר בחיי, אם לא הייתי, לאורך כל הדרך, מקשיבה לאינטואיציה שלי ומתעלמת מהרציונל שצעק שוב ושוב "לאאאאא". יאללה בואו נספר
אז איפה היית כש… יש את הרגעים האלו, שלנצח יישארו חקוקים בזיכרון שלנו. הרגעים, שבזמן שהם מתרחשים, אנחנו אפילו לא יודעים, אבל הם עתידים להיות רגעים שנזכור אותם לנצח. לפרטי פרטים לפעמים. מה עשינו, עם מי היינו, מה לבשנו, אפילו מה חשבנו. יש רגעים כאלה ברמה הקולקטיבית- רצח רבין, בת 15, בבית הוריי, בסלון, עם
מצב נדידה יש את הימים האלה, שבהם העיניים נפתחות לי הרבה לפני השעון, והראש לא מפסיק לעבוד. אלו אפילו לא מחשבות שעוברות לי בראש באותו רגע. אין שם משהו מוחשי שאפשר לקרוא לו בשם. זה יותר כמו רעש רקע, בליל של מילים, זמזום כזה שמסמן לי שאני בתקופה של search mode. מהימים האלה שאני מוצאת
