אז איפה היית כש...
יש את הרגעים האלו, שלנצח יישארו חקוקים בזיכרון שלנו.
הרגעים, שבזמן שהם מתרחשים, אנחנו אפילו לא יודעים, אבל הם עתידים להיות רגעים שנזכור אותם לנצח.
לפרטי פרטים לפעמים.
מה עשינו, עם מי היינו, מה לבשנו, אפילו מה חשבנו.
יש רגעים כאלה ברמה הקולקטיבית-
רצח רבין,
בת 15, בבית הוריי, בסלון, עם חברים טובים, אסקימו לימון בטלויזיה.
נפילת התאומים-
בת 21, בלגיה, במשמרת בשדה התעופה.
היום הארור ההוא באוקטובר 2023…
אבל יש רגעים כאלו גם בעולמנו הפרטי.
רגעים שלנו.
שבאותו הרגע, כשהם מתרחשים, הם לכאורה סתם עוד רגע רגיל, ביום רגיל.
אני זוכרת את הרגע ההוא, בגיל 17, צועדת הביתה מביה"ס, עם עדי ותומר
רואה את אבא שלי ממתין לי מתחת לבניין.
בדיעבד זה הרגע שבו חוויתי לראשונה בחיי אובדן של אדם קרוב. סבא שלי נפטר.
אבל אני זוכרת את המחשבות שעברו בראשי עוד לפני שידעתי שזה יהיה רגע כזה.
אני זוכרת במדויק את הרגע שבו החלטתי להירשם ללימודי עיצוב.
חדר נעוריי בבית הוריי, היום בו חגגתי 30.
אני זוכרת שחיפשתי עבודה.
אני זוכרת שהחיפוש דיכא אותי.
העבודות שהגשתי אליהן מועמדות דיכאו אותי.
הרגישו כאילו לא קשורות אליי.
ואז הפרסומת שקפצה לי – לימודי עיצוב פנים…
אני זוכרת בדיוק איפה הייתי ועם מי, כשהתכתבתי לראשונה עם אדם שההיכרות איתו שינתה את חיי.
אני זוכרת את ההתכתבות כולה, עוד לפני שידעתי מה עומד לקרות.
אני זוכרת מה לבשתי בדרך לפגישה הגורלית, מאיפה הלכתי ואת מי פגשתי בדרך.
אני זוכרת את הרגע שבו נתקלתי לראשונה בפודקאסט של ליאת (שפר בן יעקב).
הייתי בפארק עם מקס, אני זוכרת על איזה ספסל ישבתי.
אני זוכרת את תחושת החיבור ואת הסקרנות לשמוע עוד ועוד ועוד…
עוד לפני שידעתי כמה הרגע הזה יהיה נקודת מפנה בחיי.
ישנם רגעים שחקוקים בזכרוני. לפרטי פרטים ותחושות.
מה לבשתי בהם, מה חשבתי, מה הרגשתי, איפה הייתי.
בדרך כלל אני לא זוכרת איזה יום היום, ומה עשיתי אתמול.
אלא אם אתמול הכיל את אחד מאותם הרגעים,
שבאותו הרגע ממש, לא תמיד מבינים,
שזה מן רגע שכזה…
שהחיים שלפניו והחיים שלאחריו, אינם אותם חיים.
