נקודת מפנה
בהמשך לפוסט "אז איפה היית כש…", ובעקבות המשפט הכה נדוש וכה מדויק – "לכי עם תחושת הבטן שלך",
אני לא חושבת שהייתי מגיעה למקום שבו אני נמצאת היום, לתהליך כה משמעותי, אם לא המשמעותי ביותר בחיי,
אם לא הייתי, לאורך כל הדרך, מקשיבה לאינטואיציה שלי ומתעלמת מהרציונל שצעק שוב ושוב "לאאאאא".
יאללה בואו נספר סיפור.
זה היה באחד השיטוטים שלי עם מקס בשכונה.
אני, הוא והאוזניות. כנראה גם עם סיגריה ביד, כי הן היו החברות הכי טובות של הכאב.
אני זוכרת שבשלב הזה של הטיול כבר ישבתי על הספסל בפארק, מחפשת תשובות לשאלות שלא תמיד ידעתי מה הן.
הפעם אני זוכרת בפירוש מה חיפשתי.
אני זוכרת שבכל כך הרבה פודקאסטים ששמעתי, דיברו על מדיטציות.
כולם עושים מדיטציות. כך זה הרגיש לי. אבל למה?
ואני? אם יש משהו שכולם עושים, אני קודם כל, לא עושה אותו. למה? ככה! ככה בא לי.
אלא אם אני מבינה מה עומד מאחורי זה, ומתחברת לדבר הזה.
שלא תבינו אותי לא נכון, מבחינתי ישנם דברים שאין צורך להבין, מספיק להרגיש.
אני מרגישה מתי משהו נכון עבורי ומתי לא, לאחר מכן גם ההבנה מגיעה, תוך כדי תנועה.
אבל יש דברים שכאשר אני מבינה מה עומד מאחוריהם, זה עוזר לי ליישם אותם, להתחבר אליהם.
תקראו לזה פלסבו – מאוד יכול להיות. במקרה הזה, של המדיטציות, הייתי זקוקה להסבר,
אך גם הייתה לכך מטרה נוספת. החיפוש אחר ההסבר, הוביל אותי לתחנה משמעותית ביותר בחיי.
לשלב הבא…
אז נכנסתי לספוטיפיי, וכתבתי בשורת החיפוש, למה לעשות מדיטציות?
בין כל תוצאות החיפוש קפץ לי פודקאסט של מישהי שטרם הכרתי, ואני בשלב הזה הכרתי המון.
המון פודקאסטים, המון תאוריות, המון רעיונות.
קראו לפודקאסט "מאסטרס" איך יוצרים מציאות עם ליאת שפר בן יעקב, והפרק נקרא "הקשר בין מדיטציה ליצירת מציאות".
הפרק היה מרתק ונתן לי מענה, אך יותר מכל, הליאת הזו עוררה בי סקרנות.
וכשמשהו מעורר בי סקרנות, אני מתחילה לחקור.
אז דבר ראשון המשכתי להאזין לעוד ועוד פרקים בפודקאסט המופלא הזה.
כל דבר ששמעתי שם, הדהד לי, "עשה לי שכל", הפיל לי אסימונים.
הרגשתי ששם אמצא תשובות להמון שאלות שהתגלגלו בתוכי ואכן כך היה.
אבל יותר מכל הרגשתי שיש משהו בליאת הזו, שמרגיש לי מאוד מאוד נעים, שגורם לי להרגיש מאוד בנוח.
לימים אבין שהדבר הזה נקרא תדר. תדר שמאוד התחברתי אליו.
תדר של חמלה, הרגשתי שהגעתי הביתה.
אחרי שהאזנתי לכמה פרקים, עליתי הביתה ועשיתי גוגל, מה שהוביל אותי לאתר של ליאת.
אני לא זוכרת מה בדיוק ראיתי שם, אבל אני כן זוכרת שנתקלתי בכפתור שאמר:
"להגשת מועמדות לליווי אישי והגשמת החלומות".
משם התגלגלתי לטופס עם כל מיני שאלות ומקום להשאיר פרטים, אז מילאתי ושלחתי על אף שלא היה לי מושג במה מדובר.
בשלב הזה מה שניהל את ההצגה, היה איזשהו חלק בתוכי שהיה מאוד נחוש וגם ידע בוודאות שזה השביל הנכון עבורי.
האינטואיציה שלי. היא תמיד שם, פשוט הפעם התמסרתי אליה, נתתי לה להוביל.
אני זוכרת בדיוק איפה הייתי כאשר ליאת יצרה איתי קשר.
זה היה חופש גדול, בדיוק הגעתי לבית של הוריי לאסוף את הבן הצעיר שלי.
יום חמישי, 18:00 בערב. אמצע אוגוסט. ימים מורכבים, השלב בו הורים רבים כבר פועלים על אדים אחרונים של דלק.
הנייד שלי צפצף, מכריז על הודעת וואטסאפ חדשה.
היי ליאת, נעים להכיר, זו ליאת שפר בן יעקב, השארת פרטים, מתי נוח לך שנשוחח?
את השיחה של יום ראשון אני כבר לא זוכרת לפרטי פרטים.
אני רק זוכרת שליאת סיפרה לי על התהליך שנקרא Masters Of Creation, התוכנית המלאה ליצירת מציאות.
חצי שנה, מנטורית צמודה, קבוצה… אני לא זוכרת את המילים, אני כן זוכרת את התחושה בגוף.
אני זוכרת את הידיעה בתוך הבטן, אני רוצה את זה!
זה הרגיש לי כל כך מדויק, הרגשתי כל כך מחוברת, והיה לי ברור שאני עושה את זה!
אבל איך?!
התקופה ההיא הייתה מאוד מאתגרת. הייתי גרושה טרייה, עצמאית, ללא הכנסות יציבות או גבוהות.
לא מזמן סיימתי עוד קורס. קורס מקצועי, ארוך ויקר, שנתתי לעצמי כמתנה כי חשבתי שזה מה שאני צריכה
כדי להרים את הסטודיו שלי. כדי שארגיש מספיק בטוחה להביא עוד לקוחות, כדי שאכניס עוד כסף.
ההוצאות היו גבוהות, ההכנסות כאמור, לא משהו…
לא היה שום היגיון בלהירשם לתוכניות הזו, מופלאה ככל שתהיה.
אבל הבטן אמרה משהו אחר.
ליאת הציעה שאחשוב על הדברים ושנדבר בעוד כמה ימים.
"את לא יורדת לי מהקו" אמרתי לה.
"אין לי מושג איך אני עושה את זה, אבל קחי כרטיס אשראי, אני רוצה להירשם".
ידעתי שאם ננתק את השיחה, ההיגיון יגבר על תחושת הבטן ואני לא ארשם.
אנשים סביבי יורידו אותי מזה, יגידו לי שאני שוב סתם מתלהבת ושכבר עשיתי מספיק קורסים וסדנאות.
יגידו לי שאני לא יכולה להרשות לעצמי את זה כרגע.
מספיק ללמוד, עכשיו צריך לעבוד.
אנשים יגידו לי?! לא היה צורך שיגידו לי.
הקולות של הסביבה כבר היו מוטמעים עמוק בתוך הראש שלי. כאילו הם היו שלי. הם כבר היו שלי.
אבל התחושה הייתה כל כך חזקה שפשוט נרשמתי,
נרשמתי ובהתחלה הסתרתי את זה מהעולם. ממש התביישתי.
התביישתי והרגשתי אשמה, שקשה לי כלכלית, אני נעזרת בהורים, והולכת ורוכשת עוד תוכנית באלפי ש"ח.
וגם היו לי מלא פחדים!
פחדתי שלא אצליח להגדיל הכנסות, ולממן את הדבר הזה,
פחדתי שזה יהיה סתם עוד קורס, עוד צבירה של ידע שלא באמת אצליח ליישם.
והפחדים שלי? הם התממשו… חלקם.
זה חלק מהמהות של יצירת מציאות, אנחנו יוצרים מציאות כל הזמן, רק שאנחנו לא יודעים את זה
ואז אנחנו מייצרים את מה שאנחנו לא רוצים שיקרה. או במילים אחרות,
את אשר יגורתי בא לי…
אז נרשמתי לתוכנית באוגוסט 2023. חודשיים לאחר מכן, אוקטובר 2023, עולמנו קרס.
חודשיים אחרי שהתחלתי את התהליך, שהיה ועודנו מופלא ומתנה ענקית, מצאתי את עצמי יושבת בבית
עם לב כואב, מדינה מדממת וזנבות אחרונים של פרויקטים.
אפס פרויקטים חדשים ואפס הכנסות.
אז מזל שנרשמתי לתוכנית ליצירת מציאות. אולי מזל זו לא המילה הנכונה, אולי יותר נכון לומר,
טוב שהקשבתי לאינטואיציה שלי.
כי התוכנית הזו שינתה לי את החיים.
תוך כדי אחת התקופות הקשות והמורכבות ביותר, גם ברמה האישית, אך גם ברמה הקולקטיבית,
התוכנית הזו לימדה אותי כיצד ליצור את המציאות שאני רוצה, את החיים שאני רוצה.
אך עוד לפני כן, היא עזרה לי להבין מה אני רוצה.
היא לימדה אותי להתחבר חזרה לעצמי ולהיזכר מי אני.
ובאשר אליי, לתהליך ומה קרה בהמשך?
to be continue…
