שעת בוקר, מקס ואני צועדים בשכונה.
השמש מאירה, הציפורים מצייצות, הכול בסדר.
ממש ממש בסדר.
אני מתיישבת על הספסל מחוץ למכולת השכונתית, תוקעת את האוזנייה בתוך האוזן ומציתה סיגריה.
הכול ממש ממש בסדר.
אני שולפת את הנייד מהכיס, נכנסת לספוטיפיי ומפעילה את הפרק שהתחלתי להאזין לו הבוקר.
הפרק מתנגן ובמקביל אני נכנסת לקאנדי קראש ומתחילה להזיז סוכריות מצד לצד.
צלצול הטלפון קוטע את הפרק בפודקאסט ואת המשחק הסוער.
חברה שלי על הקו.
אני שולפת סיגריה נוספת מהקופסה שמונחת לידי ומציתה אותה.
אני מביטה בשעה בנייד, מתרוממת מהספסל, דוחפת את קופסת הסיגריות, המצית והנייד לכיסי הג'ינס ומתחילה לצעוד הביתה תוך כדי השיחה היומית.
אני מתעכבת מתחת לבניין עוד כשתי דקות כדי לסיים את השיחה, ואז עולה הביתה.

הפרק ממשיך להתנגן באוזניי.
אני יוצאת למרפסת.
מתיישבת.
סיגריה, קאנדי קראש והפרק.
הכול ממש ממש בסדר.

עוד מעט יהיו לי מספיק כוחות כדי להיכנס פנימה ולהתיישב לעבוד.
או אולי אפילו אכין לעצמי משהו לאכול.
ואולי, אולי היום יהיה אחד מאותם ימים שבהם לא יהיו לי כוחות, וכוח עוצמתי ובלתי נראה יצמיד את ישבני לספת המרפסת.
ואני אמשיך לשבת שם.
לעשן עוד סיגריות.
לעבור עוד מסכים בקאנדי קראש.
ולהאזין לפרק נוסף בפודקאסט נוסף של אדם נוסף שמדבר על משהו שבאמת באמת מעניין אותי, וממלא אותי בתקווה שאולי דווקא שם אמצא תשובות.

תשובות? תשובות למה? אין לי מושג.
אני רק יודעת שאני מחפשת תשובות.
אני מרגישה שהכול, לכאורה, ממש ממש בסדר. לא חסר לי כלום.
קצת כסף היה עוזר, אבל מילא. יש לי מספיק סיבות להיות מרוצה מהחיים שלי.

ובכל זאת, משהו חסר.
אין לי מנוחה.
אין לי שקט. שקט פנימי.