נקודת מפנה בהמשך לפוסט "אז איפה היית כש…", ובעקבות המשפט הכה נדוש וכה מדויק – "לכי עם תחושת הבטן שלך",  אני לא חושבת שהייתי מגיעה למקום שבו אני נמצאת היום, לתהליך כה משמעותי, אם לא המשמעותי ביותר בחיי,  אם לא הייתי, לאורך כל הדרך, מקשיבה לאינטואיציה שלי ומתעלמת מהרציונל שצעק שוב ושוב "לאאאאא". יאללה בואו נספר

אז איפה היית כש… יש את הרגעים האלו, שלנצח יישארו חקוקים בזיכרון שלנו. הרגעים, שבזמן שהם מתרחשים, אנחנו אפילו לא יודעים, אבל הם עתידים להיות רגעים שנזכור אותם לנצח. לפרטי פרטים לפעמים. מה עשינו, עם מי היינו, מה לבשנו, אפילו מה חשבנו. יש רגעים כאלה ברמה הקולקטיבית- רצח רבין, בת 15, בבית הוריי, בסלון, עם

מצב נדידה יש את הימים האלה, שבהם העיניים נפתחות לי הרבה לפני השעון, והראש לא מפסיק לעבוד. אלו אפילו לא מחשבות שעוברות לי בראש באותו רגע. אין שם משהו מוחשי שאפשר לקרוא לו בשם. זה יותר כמו רעש רקע, בליל של מילים, זמזום כזה שמסמן לי שאני בתקופה של search mode. מהימים האלה שאני מוצאת